<h1>ספר הפרדס — שער שלישי</h1>
<h2>דף לה.</h2>
האוכל מפירות האדמה כגון קשואים ואבטיחים וכדומה להן, בתחילה מברך עליהן בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דגרסינן בפרק כיצד מברכין מתניתין על פירות האדמה הוא אומר בורא פרי האדמה. וכן אם אוכל משאר דברים הגדולים מן האדמה והן הנקראים בכל מקום ירקות מברך עליהם בורא פרי האדמה, דגרסינן בפרק כיצד מתניתין על הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת וכו'.
<h2>דף לח:</h2>
ודייקינן בגמרא קתני ירקות דומיא דפת מה פת נשתנית על ידי האור אף ירקות נשתנות על ידי האור, רבנאי משמיה דאביי אמר זאת אומרת שלקות מברך בורא פרי האדמה, פירוש שלקות, ירקות מבושלות. כתב הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן כרבנאי דהא רב ושמואל ור' יוחנן כולהו סבירא להו דשלקות מברך עליהן בורא פרי האדמה, ואפילו תומי וכרתי וכן פסקו הגאונים ז"ל. ואם תאמר והא בפירוש אמר רב חסדא דתומי וכרתי לא מברכינן עליהו אלא שהכל לפי שמשתנים לגריעותא ולא פליגי עליה(ו) כלל בגמרא, וא"כ על מה סמכו הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל לסתור דברי רב חסדא, יש לתרץ דהם פירשו ז"ל שמתחילה דרש רב חסדא הכי ואמר רב חסדא משום רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה, ורבותינו היורדים מארץ ישראל לבבל אמר עולא משמיה דר' יוחנן שלקות מברכין עליהן שהכל, ואני אומר כל שתחילתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה, וכל שתחילתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, והם ז"ל סברו דרב חסדא מה שאמר ואני אומר אמרהו דרך חלוקה ולחלוק עם רב ושמואל, ואם כן הוה ליה יחיד אצל רבים, וקיימא לן דהלכה כרבים, ורב ושמואל לא מצינו שחלקו בין שלקות לתומי וכרתי. ורבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל כתב דאינו כן, דרב חסדא לא בא לחלוק כלל על דברי רב ושמואל אלא להכריע בין תלמידי בבל לתלמידי ארץ ישראל ורב ושמואל, וכולהו רבנן היו מודים לרב חסדא. כלל גדול ממורינו ורבינו הרב הקדוש ר' יונה זצ"ל בעניין שלקות וחלקו לשלשה חלקים, ואלו הן: דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ומשביח עצמו על ידי בשול שנעשה ראוי לאכילה כגון דלועים או לפתות וכרוב וסלקא, בתחילה מברך עליו שהכל ואם בשלו מברך עליו בורא פרי האדמה, ודבר שנאכל כמו שהוא חי וגורע מעלתו מחמת הבישול כגון תומי וכרתי וכדומה להם, בתחילה מברך בורא פרי האדמה ואם בשלו מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ואם תאמר מאי שנא מהכוסס את החטה ואת הקמח ואת האורז דמברך עליו בורא [פרי] האדמה ואע"ג שאין דרכן לאכול חיין, יש לומר דשאני זרעונין שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליהן בורא פרי האדמה ואפילו בחיין, מה שאין כן בירקות שאינן חשובות כל כך. ואם הוא דבר שנאכל כמו שהוא חי והוא משובח גם כן [אחר] בשולו ואינו גורע ממעלתו שהיתה כבר, בתחילה מברך בורא פרי האדמה וגם כן אם בישלו מברך בורא פרי האדמה. ואם תאמר תומי וכרתי דאמרינן בגמרא דהן נפחתין בבישולן ואנו רואין בעינינו דאדרבה הבישול מעלה אותן, תירץ הרב ר' יונה ז"ל דדוקא בימיהם שהיו מבשלין אותן בלא בשר ובלא שום עירוב אבל אנן דמבשלין אותן בבשר הן נשבחים. ומכל מקום כתב הרב ז"ל שאע"פ שנשבחין כשמבשלין אותן עם בשר, אפלו הכי אין מברכין עליהם אלא שהכל כשהן מבושלין כיון שאין שבחן בא להן מחמת עצמן, וכן כתב רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל. וכתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל, ואם ראוים לזה ולזה והתחיל לאכול מהן חיין וברך עליהן [בורא פרי האדמה ואח"כ אכל מהן מבושלין אינו צריך לחזור ולברך, אבל אם לא היו נאכלין חיים ואכל ובירך עליהן] שהכל וחזר ואכל מהן מבושלין מברך עליהן בורא פרי האדמה, זה הכלל כשאין ברכותיהן שוות חוזר ומברך אע"פ שהוא מין אחד וכן כל כיוצא בזה, עד כאן לשון הרב זצ"ל.
<h2>דף נ.</h2>
והיכא דאכלי שלשה בהדי הדדי ולא ידעי כולהו לברך ברכת המזון אלא כל אחד ואחד יודע ברכתו, אם האחד יודע ברכת הזן מברך ברכת הזן, והאחר מברך ברכת הארץ, והשלישי בונה ירושלים, וכן פסק אלפסי ז"ל וכן עיקר.
